שקיפות, עמימות ופרוזיביות באדריכלות

הנראה והבלתי נראה הופיעו במקרא, בפרשנויותיו, באמנות, באדריכלות, בפילוסופיה ובתחומים רבים נוספים. מושג השקיפות עבר גלגולים רבים.

אלתרמן באחד משיריו: הנה הזגוגית שמה צלול משמותינו ומי בקיפאון הרהורה יעבור – על קו מפתנה כעל סף נשמתנו – הרעש נפרד מן האור.

אדריכלות שקופה היא מושג טעון, מזמין ומרמז. המושג מייצר ציפיות למראות נוספים, מעבר או בתוך. המילה 'השקפה' היא דו משמעית: הסתכלות וראיה אך גם ומעל לכל – תפיסת עולם. המלים הנלוות הן השתקפות, שקיפות ומלים אחרות המעידות על מרחב לפועל זה. נעומק שדה הראייה מעביר אותנו אל הממד השלישי, וממנו, באמצעות התנועה והזמן, למימד הרביעי. הממד החמישי, הדיגיטלי, מאפיין את העידן הנוכחי שבו אנו מייצרים חללים לא ממשיים, אימג'ים וירטואליים ואנטי-חומריים. האם נשכיל למצוא את הממד השישי, האנושי? התלבטויות בנושא זה הועלו בביתן המצרי של הביאנלה לאדריכלות בו ביקרתי. גם החוש השישי המלווה את חמשת החושים מרחיב את התפיסה והתודעה הויזואלית. כל אלו מרחיבים את תחום הדיון בנושא השקיפות.

שקיפות היא תופעה המפרשת יחסים בין סובייקט לאובייקט. אם נצא מנק' הנחה זו, יהיה קל יותר להבין ששליטה ברמות שונות של שקיפות משפיעה על היחס שבין אדם לסביבתו. רעיון זה אינו מובן מאליו וחשיבותו רבה במיוחד בימים בהם עולם האדריכלות מתאמץ לשוב ולכבוש את מקומו כקובע סדר-היום התרבותי.

במאה ה-20 הופיעו שלוש קטגוריות שונות של שקיפות:
א. שקיפות ויזואלית, הקשורה לעולם הטכנולוגי של תחילת המאה ה-20;
ב. שקיפות חווייתית, הקשורה בעולם המושגים הפוסט מודרניסטי;
ג. שקיפות תוכנית (שקיפות התֶכֶן), המיישמת תפיסות פילוסופיות עכשוויות של מציאות מורכבת.

א. שקיפות ויזואלית

שקיפות מסוג זה היא מהמוקדמות וחשוב לראות אותה בהקשר ההסטורי שלה, סביב שנות ה-20 של המאה ה-20. בתקופה הופיעו המצאות טכנולוגיות שונות ששינו את עולם המושגים האדריכלי. ביניהם, שיטות מתועשות ליצור משטחי זכוכית גדולים הכניסו לראשונה את מושג השקיפות לתחום הבינוי והעיצוב. ניתן היה להחליף אלמנטים מוצקים (קיר, חלון, דלת) במשטחי זכוכית.

שקיפות ויזואלית היא יכולת משופרת להתמצא בבניין, בזכות קשר עין בין חללים פנימיים ובין פנים לחוץ.

מדובר בתפיסה יחסית חד-ערכית, המבוססת על הקשר בין צופה לסביבתו:
המבקר בבניין יכול לקלוט ויזואלית את הקשרים בין החלקים השונים בבניין.
מעבר לכך, העובדה שהבניין מורכב גם מרכיבים שקופים משליכה על הקונסטרוקציה, וייחשפו פרטי חיבור בין סוגים שונים של חומרים (כבדים/קלים, שקופים/אטומים). חשיפת הקונסטרוקציה גם היא סוג של שקיפות, שבשלב זה רק נרמזת אך בהמשך המאה תתפתח ותוקצן.

לסיכום- יש להבין את רצף האירועים שהופיע בתחילת המאה: קידמה טכנולוגית מביאה לשיטות ייצור חדשות של זכוכית – שנכנסת למאגר היכולות העומדות בפני האדריכל כשהוא בוחר חומרי בניין – אלמנטים שהיו פעם סולידיים הופכים שקופים – וקשר ויזואלי מסוג חדש מופיע בבניין. נפתח אשנב לדיון תרבותי אודות השקיפות: מהו מערך היחסים שהיא מציעה בין אדם לעולמו? מהן ההשלכות של שקיפות מעבר לתחום הבניין, מעבר לשיח האדריכלי?

שאלות אלו יהפכו מורכבות וטעונות יותר במהלך המאה.

ב. שקיפות חווייתית

השקיפות החוויתית היא התפיסה שהמשיכה את השקיפות הויזואלית והרחיבה אותה. היא משחררת את הבנת המושג "שקיפות" מתופעה שקשורה רק במבט או בתפיסה דו מימדית של אלמנט בנוי כמו קיר או חלון.

מבחינה הסטורית, השקיפות החוויתית נובעת מעולם המושגים הפילוסופי של הפוסט-מודרניזם, שהשליך לא רק על הארכיטקטורה אלא גם על הספרות, האמנות, הפילוסופיה ועוד.
באדריכלות הדבר בא לידי ביטוי בהסטת הדיון מעיסוק בטכנולוגיה ובחומרי בנייה ובהתמקדות בשאלות מופשטות יותר, אודות הקשר שבין חללים החודרים אחד לשני. הסתכלות חד/דו מימדית על מה שלפני ומאחורי הזכוכית הופכת לשהות סימולטנית במספר חללים שאותם אנו תופסים. ולכן, אדריכל פוסט מודרניסטי אינו שואל את עצמו "מה אני רואה?", אלא "מהו הקשר בין החלל שבו אני נמצא לבין החלל האחר?". מרומז מכך, שבעולם הזה הראייה המרחבית היא כבר עשירה יותר, הציפיות מהאדריכלות הן רבות יותר וכך גם האיכויות האופטיות העומדות לרשות אדריכל.

בנוסף, השקיפות החוויתית נובעת גם מצמיחה בקנה המידה של השימוש בזכוכית. מתקיים מעבר מזכוכית כחלק יחידני בבניין למצב שבו לא מדברים על חזית זכוכית אלא על בניין זכוכית. זהו נסיון הסטורי להעלים מסה: בניין שקוף.

לסיכום, השקיפות הפוסט-מודרניסטית, החווייתית, מניחה מראש שאין בעולם תופעות חד מימדיות המתקיימות ברצף אלא תמיד יש הרבה חללים והרבה אירועים שמתרחשים בו זמנית. בהתאם לכך, התופעה האדריכלית היא אירוע רב-ממדי. מנקודת התבוננות מודרניסטית שמדברת על טכנולוגיה, על ראייה משופרת ועל התמצאות בחלל – הדיון בשקיפות מקבל אופי ביקורתי ורחב יותר, שתוהה על טיבם המשמעותי של מקומות. אוצר המלים הופך פחות ופחות טקטוני והרבה יותר פילוסופי ומופשט. אין דרך חזרה – פרשנות למושג 'שקיפות' מקבלת תפנית שלא יכולה עוד להסתפק בתופעות אופטיות או בהמצאות תעשייתיות. ביום שאחרי הפוסט מודרניזם אין טעם לדון עוד רק בקשר בין פנים וחוץ או רק בבחירת החומרים באדריכלות. ההתייחסות מתמקדת יותר בקשרים שבין לבין ופחות באלמנטים הארכיטקטוניים עצמם, ומתחילה ההבנה ששקיפות היא כלי עזר עבור המבקר בבניין לפרש את מה שמתרחש סביבו.

ג. שקיפות תוכנית

שקיפות תוכנית היא הביטוי המאוחר ביותר שרלוונטי גם לאדריכלות עכשווית בעולם, והיא מאופיינת בראייה טוטלית של השקיפות כחלק ממערך תכונות שלם המרכיב אובייקט טעון-משמעות.

המציאות העכשווית היא גלובלית, מורכבת ורוויה בתכנים ובהתרחשויות סימולטניות. דפוסי עבודה שונים, תנאים חדשים בכלכלה העולמית ועולם מושגים תרבותי מורחב – מביא ציפיות שונות בתכלית מהאדריכל ומהאובייקט בניין.

מבקרת האמנות האמריקאית סוּזַאן זוֹנְטָג אמרה באחד ממאמריה:
"שקיפות היא המושג הגבוה והמשחרר ביותר באמנות ובביקורת בת זמננו… משום שהיא מאפשרת לחוות את הזוהר שטמון בדבר עצמו, לחוות דברים כפי שהם". זונטאג התכוונה לומר שכיום, כל אובייקט הוא מה שהוא נראה, וה'שקיפות' שלו היא למעשה נהירות: נהירות של תהליך, נהירות שלטונית או נהירות אדריכלית-קונסטרוקטיבית.

פילוסופים ואדריכלים נתנו הסברים שונים וניסו לזהות סוגים חדשים של חללים שהשקיפות היא חלק בלתי נפרד מהן. למשל – האדריכל הצרפתי ז'אן נובל התייחס באחד מספריו לשקיפות כבימוי אשליה, וטען שהיא "נסיון ליצור חלל שמרחיב מנטלית את המבט" ע"י העלמת החומרים שבחלל כפי שהורגלנו לחוות אותו בחלל הקרטזיאני הפשוט – ולצופה נותר לתהות: לאן אבד האובייקט?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, בין הבולטים והחשובים במאה ה-20, מבסס ומעמיק את רעיון החלל האשלייתי. בודריאר מתאר את העולם כמצב של שהות רצופה בחללים רוויי אשליות, מעין תערובת של מציאות ודמיון. את התופעה הזו הוא מכנה "סִימולַקְרַה". לטענתו, האובייקטים הממשיים שסביבנו הופכים פחות דומיננטיים ואת מקומם תופסים חללים אשליתיים. לביטויים האלו השלכות חד משמעיות בארכיטקטורה עכשווית.

לא ניתן יותר לייצר שקיפות שהיא תופעה מכנית הקשורה בראייה בלבד. הולך ומצטבר סביבנו סוג חדש של מרחב, הדורש פרשנות בכלים אחרים.

ש"י עגנון כותב בספרו "תמול שלשום" (כרך ב'): "מאחר ורוב בני האדם רואים ואינם יודעים מה רואים, צריך האמן לכוון את ליבם"…

הסופר הגרמני אריך אאורבך מגדיר בספרו "מימסיס" את הסגנון המקראי כסגנון אחורי, שבו המסר אינו מוצג בקדמת התמונה אלא ברקע כמעט נסתר. פרטים רבים רק נרמזים או מוסקים מבין השיטין, ואחרים לא נאמרים כלל. אאורבך משווה לסגנון זה את סגנונו של הומרוס, הנותן בקדמת התמונה חשיבות שווה לכל פרטי ההתרחשות, בין אם הם חשובים ובין אם הם קטנים ושוליים.

ישעיהו ליבוביץ' מתייחס באופן פילוסופי לנושא הנראה והנסתר באחת מהקושיות הנוקבות ביותר ביחסים המורכבים שבין אדם לאלוהים. בתורה נאמר שבמעמד הר סיני, משה הסתיר את פניו "כי ירא מהביט אל אלוהים", מאידך נאמר אח"כ שאלוהים "דיבר אל משה פנים אל פנים".
ליבוביץ' מיישב את הסתירה בכך שהכרת אלוהים אמיתית היא זו שהאדם אינו מכיר בראייה את אלוהים. משה מסתיר את פניו משום שהוא הכיר אותו. הנביאים שעמדו מאחורי משה הסתכלו וחשבו שראו את אלוהים. לעומתם, משה הסתכל באספקלריה מאירה וידע שהוא לא ראה. זו, לפי ליבוביץ', הכרת האל, וזה הקשר לענייננו בין הנראה, לנסתר ולמודע.
ההיבטים השונים מציבים את האדריכלות במרחב שבין מילה לחומר, בין נראה לנסתר, בין דמיון לממשות, בין כוונות לאילוצים ובתווך שביניהם.
הראייה, ידיעת הראייה, התובנה והמודעות מתחברים ליריעה אחת המניחה לפני האדריכל את המשימה להבהיר למשתמש את כוונותיו. הכלים שאדריכל בוחר לצורך תרגום כוונותיו- רחבים ומושכלים וכמובן אדיוסינקרטיים.

למרות שכיום, שקיפות היא חלק בלתי נפרד מהשפה האדריכלית, יש לזכור שעד לפני שנים לא רבות – שקיפות נחשבה למהפיכה, כי היא החליפה את נקודת המבט היחידה והמוחלטת במערכת מבטים אינדיבידואליים ובלתי צפויים.

הצורניות החדשה של האובייקט מקנה לו מהות משתנה וחיות משלו.
הלגיטימציה לקשר מובהק צורה לתוכן, בצמוד לתמורות הטכנולוגיות של הבנייה, יכולות העיצוב וההדמיה ושינוי שיטת העבודה השוטפת של האדריכלים – הביאו ליכולות חדשות ביצירת אובייקטים ארכיטקטוניים: מופשטים בצורתם ובעלי מרחבי משמעויות רבים. מדובר במהפך בראיית התוצר האדריכלי כאיבר במערך אורבני רחב, שקוף או אטום.

השקיפות מגיעה לקיצוניות בכך שכל החללים מתאחדים – הציבורי והפרטי, הפנים והחוץ, הנוף הטבעי והמלאכותי.