בבואה ומובאה: בבואה של מקום ושל זיכרון

אבקש להשתמש בעיקרון הבבואה, לעתים תוך שילוב השקיפות – ליצירת יחסים בילטרליים המביאים את המשתקף עם הנשקף, ובהדגמה הפשטנית: מבנה שקוף, המציג את תוכו – ואת בבואת סביבתו.

בסרט "דו"ח מיוחד" (Minority Report) של שפילברג, מככב טום קרוז, כשוטר עתידני, ופועל בשיטת מניעת פשע בה שלשה יתומים שהפכו למגידי עתידות מחוברים למחשב רב עוצמה המפענח את מוחותיהם לתחזיות נבואיות על רציחות עתידיות – וכך מונעים אותם מראש.

הבבואה אומצה ע"י סופרים רבים ותרבויות עתיקות, החל מנרקיסוס שנתאהב בבבואתו שנשקפה בנחל, דרך לואיס קרול מבעד למראה – ומה היא מראה שם… והמשך במיתולוגיה היוונית בקטילת המדוזה תוך הליכה אחורנית, דוריאן גריי לאוסקר ויילד – צעיר לנצח מול בבואתו המזדקנת, "עשו" של מאיר שלו, הצד את השמש ומשלח את בבואתו – לצוד את אהובתו, ועוד.
זן נובל בספרו objects of Architecture The Singular – מתייחס לשקיפות הארכיטקטונית כבימוי אשליה, ובמילותיו: "ניסיון ליצור חלל שמרחיב מנטלית את המבט". לפיו – הסביבות הבנויות עושות שימוש בנראה מאוד, בנראה פחות, ובנסתר לגמרי.

ז'אן בודריאר, הפילוסוף הצרפתי טבע את המונח סימולקרה בספרו "אמריקה" מתאר את העולם כתערובת של מציאות ודמיון, האובייקטים הממשיים בחלל הופכים פחות דומיננטיים ואת מקומם תופסים יותר מרחבים אשלייתיים. כעין העתק ללא מקור – "כאילו" קונטקס עירוני, "כאילו" מבנים.

במוזיאון קיאזמה ובהלסינקי לסטיבן הול, נתקיימה תערוכה מיוחדת בה ביקרתי, בשם "הצורה הבלתי נראית של עצמים מהעבר": זמן בחלל – חלל בזמן – (אגב, זה השם לבבואה הפוכה. שחלוף) המציגה שיטות השלמת בינוי "המבוססות" על צורות וירטואליות ובלתי ניראות של עצמים שהיו, מבוססות על תמונות, קטעי סרטים, פרספקטיבות ועוד.

א. בבואה של מקום

● האם ניתן לתכנן את הבבואה, להוביל את התכנון אל הבבואה במקום למקור, לאובייקט הפיזי?

● האם זו איננה תמונת הבנין האמיתית אלא רישומו האחר, השונה, המתיימר או המתכחש?

● האם התוצאה "בורחת" מהכוונות, האם הבבואה איננה "אמיתית" אינה "משקפת", ואם כן מהי הבבואה או מי היא?

● המפגש הבולט הראשון הזכור לי ביחסי בבואה ואובייקט היה – בבנין שהקים פוסטר באיפסוויצ' מזרחה ללונדון. בנין עטוף זכוכית מעוגלת מוקף במבנים עתיקים במרכזה של עיר.
בבואות המבנים הסובבים הודגשו על המבנה החדש וציירו אותו, עיצבו אותו ושכפלו אותו.

● שרלוק הולמס וידידו וטסון מצאו את בבואת הרוצח בהרימם את עפעפיו של הנרצח – ממתינה ומוטבעת.

● להכרה ולידיעה מצטרף הזכרון, ארסנל הצורות המובא והמתרגם את מה שנראה, למה שלפני, או למה שצפוי.

● שיקום או שימור הקיים – הוו תמיד מקור לשאלות ווכחנות לגבולותיו. אבל מרביתו ועיקרו קיימים במקומם ובהרכבם, ומסתבך כאשר ניטלים ממנו הקונטקסט או סביבתו או כשהוא משתנה והופך לאחר.

ב. בבואה של זיכרון

● כאשר הוזמנו לתכנן קמפוס קרית חינוך באשדוד, שהועתק קודם לכן מימית לנווה דקלים – עמדה בפנינו שאלה מהותית: איזו דמות תשמר מדרך החתחתים שעברו, וכמה נכון יהא להציע מבלי לשכפל, להעתיק, למחזר או לשחזר.

● ושאלה נוספת עד כמה להחליש את עוצמת העצב מבלי לטשטשו, עד כמה למנוע תופעת "נר זכרון"? "הנצחה" או מושגים דומים.

● חזקנו, בכלים פשוטים ובשמוש במראות ובשקיפויות את הרצון ל"הביא מן העבר" או "מן האוב" באמצעים וירטואליים ובאמצעות הזכרון – את העיקרי, את המהותי.

● אדריכל דניאל לייבסקינד עסק רבות בטפול בריק, בהעדר, סטיבן הול ביטא אותה תחושה בטפולו ב"בית הכלום", במאקוהרי טוקיו.

● לא מעט אדריכלים נזקקו להגדרת ה"אין", ה"חוסר" ה"ריק" או היפוכם (אינסוף ב"קופסת מאנגר")

● הטפול ב"אין" – מסקרן. כיצד להציגו, לזוכרו, לשמרו, לעבדו, להטמיעו, ולהמשיכו.

● להשגת כל זה קשרנו בבואות לרישומים מן העבר, למראות קיימית ולגופים המשקפים את המבנים הקיימים – לכדי עמעום מסויים-אך ברור דיו.

● הצבנו קיר מראה שקוף בין המבנים העקריים באופן שישתקפו אך גם ישקפו באמצעות הדפסות ורישומים חלקיים, וברקע כהה של רישומים אחרים – מובאים כולם ל"בבואה מורכבת" הכוללת חלקים ורסיסים "מהנראה " ו"הבלתי נראה" כדי להדגיש את החיבור של העבר עם ההווה ועם הפנים לעתיד.

● לסיכום, הצענו עיבוד מחדש של שפתו הארכיטקטונית של המבנה המוצע, במקום שכפול חזרתי של דימוי קיים במקום אחר.

ג. סיכום תהליך תכנון מבוסס על בבואות

בדיקת מרחבים ארכיטקטוניים של זיכרון. בדיקת פרויקטים ארכיטקטוניים הנוגעים בזיכרון המזוהים במספר אלמנטים מרכזיים (תפיסה פרימיטיבית יחסית של זיכרון…). האלמנט הראשון במושג ה"העדר" הוא הסבר רעיוני: אם משהו לא היה חסר… לא נדרש היה הזכרון, ובנוסף המחשה ארכיטקטונית לפרויקטים הנוגעים ב"העדר". האלמנט השני – הזכירה עצמה, "התקרבות" הזוכר אל מה שנזכר. הצורה הקלאסית של הזכירה – מושג השכפול…דוגמא ל"שכפול" – ה-770 של בית-חב"ד. האלמנט השלישי – הצטיידות בחומרי-הגלם של האובייקט בו נזכרים. הסבר רעיוני – חומרי-הגלם של הזכירה – זהים לחומרי הגלם של הזיכרון והמחשה ארכיטקטונית.

השאלות ששואל אדריכל בבואו לתכנן: המזמין רוצה "שכפול"… החששות – מהבחינה הארכיטקטונית. ושאלה רחבה יותר: האם ישנם מושגי זיכרון אנושיים יותר, ומתקדמים יותר משכפול – וניתן להביא לידי ביטוי מושג כזה של זיכרון מבחינה ארכיטקטונית…? ואז, בתהליך מורכב באופנים שלא פונים אל הזיכרון באמצעות חיקוי/שכפול או בפרויקטים שבעצם הפרויקט מבטאים געגוע אל הזיכרון, או באמצעים שהשתמשו באלמנטים אבל עשו אדפטציה והשתנות (כלומר, לא אותם חומרי גלם)

מושג ההיעדר: בעבר התייחסו להיעדר במושגים של "מילוי" – קרי למלא את החסר בלכאורה-תאום-שלו, הרי שמוצע משהו מופשט יותר – מעין דיאלוג עם האובייקט, המאפשר רפלקסיה וגעגוע.

אופן הזכירה/ההתקרבות: אם בעבר הציעו חיקוי/שכפול כמנגנון של זכירה, מוצע כיום "הדהוד" – הכולל בתוכו את האובייקט הנזכר. חומרי-הגלם של הזיכרון – בעבר הציעו רק את חומרי-הגלם של אובייקט הזיכרון עצמו, כיום מוצע שחומרי הגלם יהיו הקווים המעניינים/חשובים/הדומיננטיים של אובייקט הזיכרון. הארכיטקטורה מאפשרת לבני-האדם להשיב אליהם את שנעדר מהם באמצעות כלים של דמיון.