מקורות תכנון המוזיאון ליהדות בברלין

ורות תכנון המוזיאון ליהדות ברלין \ דניאל ליבסקינד כאמור, סיפור האגף החדש, עלותו היקרה ואישורו ב-1991 למרות הבעיות הכלכליות של ברלין המאוחדת התעלה מעבר למבנה ציבורי מוניציפלי. היה רצון להקים גלעד מונומנטלי בנוסף להשגת משמעויות מוזיאוניות, אמנותיות, תיעודיות והיסטוריות. מטען כבד של השואה רבץ על הבניין מתחילתו ועד היום כרקע וכסב-טקסט, מלווה ברגשות אשם גרמניים. ובעצם נוצר מוזיאון המחבר בין עבר לעתיד ומלווה הן את היסטוריית יהודי גרמניה והן את היסטוריית העיר. כלומר, כמעין מוזיאון בתוך מוזיאון, מתקרב האגף של ליבסקינד לבניין הבארוקי של מוזיאון ברלין, משיק לו תכנית ומבנית אך בה בעת יוצר קונטרסט מובלט וייחודי.
 

כשחקרתי את מקורות המבנה, גיליתי כי ניכר דיבור מובחן עם יצירות אמנות העוסקות בגבול שבין כליון\הרס ותקווה (פאול קליי – מהבאוהאוס). ואכן, ליבסקינד טוען שהתבסס על טופוגרפיה בלתי נראית של אישים יהודים שבתיהם ההיסטוריים יוצרים רשת קווים המתלכדת לכדי מגן-דוד הפרוש על העיר. בתוך רשת זו תאר ל' את המוזיאון כ"שבר ברקי משונן המצית את הגריד הנ"ל" (דיבור עם מטאפורת "נחש בראשית" מיד לאחר הקללה בגן-עדן המתאחד אצל ל' עם ברק האלוהות המעניש). מובן כי מבעד למקורות היפים ניצבת יצירה פיסולית של ל' מ-1988 (Line of Fire) המתארת קו משונן החצוי לשניים ע"י קו חתך ישר, אך עדיין לא מפחית מעוצמת יצירת המוזיאון כקפל קרקע החקוק ונצרב על העור האורבני כמו אירועים ושמות יהודיים אשר נחקקו בכאב ובזיכרון החיים. ל' יוצר בניין 'המסתכל על עצמו' ולעולם לא נראה בשלמותו מנק' כלשהי, כמו גם המסדרון החוצה את הבניין נשאר לא מפוענח גם מבפנים, כמעין טומן בחובו סוד (אולי מגדל השואה...). חתכים הירוגליפיים מכסים את מעטה הבניין מבפנים ומבחוץ, לזכר קול ענותם החלוש של המגורשים והמומתים ביהודי העיר. רשת של ציפויי מתכת מגלוונת בוהקת בגוון מט כמעין מעטפת קשקשים המזכירה גם את ציפויי גגות הרעפים המסורתיים באזור. וכן, אי אפשר שלא להיסחף לדימוי הבניין כנשל-נחש בתוך העיר, עור שננטש ע"י הגוף שנעטף בעבר – וכברק חומצה צורב את העיר ומשאיר בה צלקת המזכירה והמזהירה לעתיד. זהו למעשה אזכור של נק' זמן בה קפא הזיכרון בתוך שלטון הרוע, השעבוד והמוות הדרקוניים.

ברור כי ליבסקינד הושפע מאימג'ים ונראטיבים שונים כמו גם הכניס לפרוייקט עניינים שהעסיקו אותו בעבר. הוא עצמו מכנה את הפרוייקט "בין הקווים" – בין שני קוים\שני זרמי חשיבה\ארגון ויחסים. הקו האחד, הינו קו ישר מחולק ומרוסק, השני – עקלקל המתארך ללא סוף. נראה כי קיים דיאלוג בין שני הקווים אולם שניהם נפרדים ומתפצלים האחד ממשנהו עד לכדי שתי יחידות נפרדות. בתווך נוצרים הוואקומים וחללי הריק המקוטעים המגדירים את ההעדר, את המבנה. רוח הבניין, מושפעת גם מרוח התקופה (נפילת החומה) כמו של' מגדיר זאת: "כפרדיגמה של אי-רציונליות", בעוד שהיצירות הגדולות תמיד הכילו אי-רציונליות, השולט וההורג תמיד פעלו בשם הרציונאל.

       
     

image036

 

מחקרו התבסס על ארבעה אספקטים:

-         מציאת המע' הרוחנית היהודית של קשרים אנושיים, כשהאמנים ואנשי הרוח והמדע הם חוליית הקישור לתרבות הגרמנית, ונ.צ. מגוריהם כסימבול בלבד לתרומתם התרבותית.

אספקט מוסיקלי ע"ב אופרה שכתב ברלינאי בשם ארנולד שונברג, שמה "משה ואהרון" והלז, למרות שלא הושלמה מציגה את אהרון המוכן להביא את בשורת השכינה לעם, מנגד משה נותר מופנם ומדבר על חוסר היכולת להביע רעיון רב-פנים וכה גדול מבינת האדם, הוא משלים עם תבוסה זו שכן אמונתו אינה נשגבת דיה לכדי הבנה: "כטירוף שאין לתת לו בת-קול". ואז בהעדר המוסיקה מסוף מערכה 2 והעדר מערכה 3, מוצא ליבסקינד ברשומות את המילה "לפעול!" ומנגד את האימפוטנציה המבודדת של הפעולה ("בשביל מה?"). וזה בעצם מתורגם לארכיטקטורה: העקרות האינתרוספקטיבית של משה בדבר חוסר יכולתו להעביר רעיון הגדול ממנו (שכינה\שואה...) ע"י צלם כלשהו.  

חקר ומציאת שמות כל היהודים שהוגלו מברלין למחנות בצורת "ספר זיכרון" שחור ועב-כרס ובו רק שמות ותאריכי הגלייה והמתה – דבר שהשאיר רושם עז על ל'. 

האספקט הרביעי הינה יצירתו של וולטר בנימין "רחוב חד-סטרי" כאשר ל' לוקח את הטקסט האפוקליפטי-אורבני של ב' ומשלב אותו בזיגזג של 60 אגפי המוזיאון. 

מבחינה מבנית, הבניין מתפתל מתחת לבניין המוזיאון הקיים, מתפצל ממנו עד שמקבל צורה מחוצה לו. הקשר בין הישן לחדש מתבטא, אם כן, בחיבורים תת-קרקעיים ולא במפלס העין המתבוננת בחוץ, ההידוק נמצא עמוק בשורשיות ובאדמה, ואוטונומיה חדשה מעל לאדמה. ישנם גם כאלו שיוכלו למצוא תקווה בדיאלוג ובקשר בין שני המוזיאונים, אך בעיקר משתמע המסר המוקנה למבקרים ולתושבי העיר, ובלימת הפסיביות של קהל המבקרים (400,000 ביקרו עוד לפני פתיחתו עם היצירות). תפקיד המוזיאון ע"פ ל' אינו לשקף תרבות אלא למשוך את המבקרים בסקרנות להחליט איך, מתי ומה לעשות במוזיאון. כמו כן, מסר בתוך מבנה המדבר בשפה אוניברסלית ועירונית כאחד, היסטוריה ברלינאית מחד, ומאידך סמל לגורל מיוחד של עם. זהו מבנה שנבנה סביב הריקנות שהיא המגדירה אותו ומובלטת בתוכו: "בריקנות זו הדברים נטולי השם הופכים לנצחיים מכיוון שדברים מוגדרים נותרים חסרי הבעה"- ליבסקינד כמשורר... ולסיכום נושא זה שהרגשתי כי הוא קצת גדול מכדי לתמצתו ועל כך סליחה מראש, ישנה כאן בנייה של דילמה, זיכרון מנוכר לעומת ניכור מונצח, הנראה והמוחשי הם רק אמצעים להיכנס לתוך המטאפיסי והביקורת שמעורר הבניין ואביו קצת מתגמדת לנוכח האימפקט האדיר (ל' עצמו משכפל מוטיבים מהמוזיאון היהודי גם במוזיאונים נוכריים, ושריטות חלושות קול הופכות אצלו במנצ'סטר לניאונים מדליקים... עניין של גישה, שגם אותה הוא כנראה יצליח לנמק מצוין).

 

*  מקורות נוספים וצילומי ניתוח מתוך הספר "ההרחבה והחלוקה של מוזיאון ברלין עם המוזיאון ליהדות ברלין"\ד.ליבסקינד, עיריית ברלין