מבני ציבור – "הווה של פתרון ושל חלום"

עברה של אדריכלות מבני הציבור רווי עונג. הוקדשו לה מירב המאמצים, האמצעים ועיקר תשומת הלב. הפירמידות, הבזיליקה, הקתדרלה, היכל התרבות, הספריה, המוזיאון, ורבים אחרים היוו את העוגנים הדתיים, חברתיים ותרבותיים.

מבני ציבור – "הווה של פתרון ושל חלום"

 

 

אדריכל דוד נופר

 

 

הקדמה                

 

עברה של אדריכלות מבני הציבור רווי עונג. הוקדשו לה מירב המאמצים, האמצעים ועיקר תשומת הלב.

הפירמידות, הבזיליקה, הקתדרלה, היכל התרבות, הספריה, המוזיאון, ורבים אחרים היוו את העוגנים הדתיים, חברתיים ותרבותיים. 

אלו יצרו את הככרות שבסמוך, את המתוה העירוני, השדרות אליהן הובילו ואת המירקם הבנוי. 

 

נפל דבר בעידן הנוכחי, והמבנה העשיר, המגוון, ברחובה של עיר, הפך לחפץ עובר לסוחר, נבעט, וכל הממעיט במחירו – יבוא ויקים.

המעבר משנות ה-90 השבעות והעליזות לראשיתה של המאה הבאה, הכריח אותנו האדריכלים לשנות כיוון, דרך. זו אינה פואמה פדגוגית, זו פואמה של המציאות. החזון נשאר, אך המציאות אדריכלית, תקציבית.

בצוק העתים אנו כיום בעידן חדש, מאה חדשה, עם בשורות אחרות, רזות, והפנים מופנות לפרויקטים מסוג Low budjet project והכיוון הוא לא בילבאו של פרנק גרי, אלא מומא ניו-יורק של טניגושי.  חד וחלק, קב ונקי, טדאו אנדו. (כנסית האור – תמונה מס' 1)

 

מלחמת קיום והישרדות היא כיום מנת חלקם של מבני הציבור.

הכרח זה מוביל לחיפושי דרך על גבול הנואשות, במעטה המכונה P.F.I., B.O.T., מוצרי מדף, תכנית חוזרת ועוד.

בצל מגדלי משרדים של חברות ענק – הייטק ומלונות, בנק וביטוח, מצופים במלה האחרונה – מוטלים מבויישים מבני ציבור בני קומה על גבול "שימוש חד-פעמי".

הפער החזותי והאיכותי גדל והולך בין מבני הציבור למבנים המסחריים.

 

הידלדלות הקופה הציבורית מחד וריבוי הצרכים מאידך, הובילו לצמצום גובר באמצעים המוקצים לבנייה הציבורית. כפסע נותר בין "המכירה הפומבית" לכל המרבה, ובין השארתה של הבנייה הציבורית בידיים הציבוריות.

 

האימרה הידועה כי ללא חשכת ימי הביניים לא היה הרנסאנס – נכונה לענייננו. בעידן בו הבניה הציבורית מדשדשת בעלויות ממשלתיות של 380 $ למ"ר, זהו רגע המעבר, שלאחריו – עתיד טוב יותר. אל מול הדלילות והמצוקה, אנו עדים לפיתוח ויצירתיות מופלאה.

 

ביריעה זו אבקש להציג את הסימביוזה המתקיימת כיום בתחום הבניה הציבורית, את כיווני הפתרון – אלו המסתמנים ואחרים המתבקשים – ולהתמקד באחד הפתרונות שהוא חיזוק מעמדם האדריכלי של מבני הציבור, ובשני יוצרים מייצגים: סטיבן הול וליבסקינד.

 

 

 
 
מבוא

 

נושא המאמר מבקש לשקף את המבוך המקצועי בתוכו אנו חצויים.

חיבוטי התקציב, זילות שכר התכנון, שחיקת המתכנן ורבים אחרים – כל אלה מול המשיכה שיש לכולנו לחיבור שבין משמעויות לעיצובים, בין מציאותי לוירטואלי.

 

המגע התכוף במוזיאון הבינלאומי של יצירות אדריכליות מסיאטל לאוסקה, מהלסינקי לבזל, החיבור לפרויקטים שרק הפכו לבניינים – מאפשרים לנו קשר עם אותו עולם קסום של צורות, צבעים ותוכן.

 

נורית זרחי כתבה פעם:    "את הפנים שיש לי קבלתי מאימי.

                                     גם היא את פניה קבלה מאמא שלה.

                                     סבתי מסרה לי את פניה דרכה

                                     איזו דרך ארוכה.

                                     כך היא שולחת אותם לנכדים, אחר לנינים.

                                     במשפחתי מי שנולד מקבל במתנה פנים".

 

הפנים עוברים מדור לדור, מתחלף רק הויכוח על צורתם.

MVRDV בתערוכת אקספו בהנובר הציגו את מסתם "הולנד מייצרת חלל" בבנין ללא חזיתות – ללא פנים.

 

זיסקוביץ-קובלסקי בנו באחד הקמפוסים האוניברסיטאיים בגראז, מבנה שצורתו ותפקידו

גנרטור-פעילויות במתווה עירוני מנוכר קיים. מעטפת המבנה מתכת, תוכו פטיו מחופה עץ וגשר מחבר בין אגפיו.

המבנה שבהרכבו בית סטודנט, ספריה, מנזה, חוות מחשבים ועוד – שינה את פני הסביבה לחלוטין והפך למרכז חברה, תרבות ובילוי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קטבים ותוצאות

 

המבנה הציבורי נקרע בין שני קטבים. הקוטב האחד הוא המבנה הבודד - הליכי תכנון מסודרים, בחירת אדריכל בתחרות, ואחזקתו וקיומו ע"י רשות ציבורית.

(לנגנלואיס לסטיבן הול – תמונה מס' 2)

 

הקוטב השני הוא המבנה הציבורי הנבלע במרכזים כוללניים, Omni buildings, של פעילויות שונות באופיין ובמהותן. מתוכנן באמצעות יזם פרטי, נקרע בין תיפקודים שונים, מתוחזק ומתקיים בפשרות. (טוקיו וינולי – תמונה מס' 3 )

 

מפעל הפיס המקים את עיקר מבני הציבור, מכריז כי מבנים יוקמו רק על מגרשים נפרדים. יוצרים גדר, ספירה עצמאית, והכניסה דרך שער, ושעות קבועות.

חד-ערכי, חד ביתי, ולעתים גם חד-מיני (מקוואות).

זו תמונת המצב של מבנים שהם Stand alone אחד ליד השני ולא מתקשרים אחד עם השני. מנוצלים רק מעט מהפוטנציאל, ולו נמצאה דרך אדמיניסטרטיבית לתפעל אותם, ניתן היה לחסוך שטחי ציבור ניכרים.

 

פרדוקס עלות/שטח בבניית מוסדות חינוך. הקצאה נדיבה של שטחי קרקע לבתי הספר ביחס הפוך לעלות הבניה הנמוכה. ניתן היה לרכז, לצמצם ולהעביר תקציב משטח קרקע לשטח בניה. (בי"ס בקיסריה – תמונה מס' 4)

 

לקמפוסים אוניברסיטאיים יתרון – יוצרים חללים יותר אינטליגנטיים, רגישים ומעשיים מבחינת תיפקודם מאשר כל מבנה שהוא Stand alone. גם אופן ההתחברות לסביבה טוב יותר, וה-Foot print על הקרקע קטן יותר. כתוצאה, ככל שבונים קמפוס יותר מאורגן ה-Left over יכול לשמש לצרכים אחרים. (מכללת אשקלון, בנין קונגרסים – תמונות 5, 6)

 

לפני כשנה בשער של "ניוזויק" הופיעה תמונת בועה ובה גוגנהיים בבילבאו, תחת הכותרת "בועת המוזיאונים". מאמר ארוך ומנומק קורא תיגר לעודפי היצור המוזיאלי.

אנו עדים לשינוי המתחולל בנושא המוזיאונים, שהוא בבואה למתחולל בבנייה הציבורית בכלל. מאמר זה עוסק בהשואה בין התמיכה ממשלתית במבני הציבור – גאוות צרפת לבין המודל האמריקאי הנסמך על תורמים ומבקרים.

"מוזיאונים" כמו גם ספריות ואחרים, הופכים ומשנים צורתם למכלולים בהם מחוברים יחד רכיבים משדות שונים.

 

בסט. פלוטן, אליו העתיקה הממשלה האוסטרית את מושב המחוז, הוקמו בכפיפה אחת מבני ממשל ומוניציפל, מסחר, בילוי ומוזיאון טבע מיוחד במינו שנפתח השנה (הוליין). אולמי תיאטרון ומופעים (קאדה), מכללות, תחנת רדיו ועוד. חיבורן של פונקציות רבות ושונות נעשה ביד אמן, ומעניין במיוחד ריכוז מבני התרבות הכולל מוזיאון אנכי ומגדל תצפית, בו נעשה המעבר בחללי המוזיאון במעליות ומדרגות משולב במערכת אטרקציות ויזואליות ואקוסטיות.  (סט. פלוטן – תמונה מס' 7)

 

 

 

המוזיאונים בתהליך ממושך של מעבר ממוצגים קבועים תלויים על הקירות, למרכזי חוויה שעיקרם סיפוק הטרוגני לגילאים והרכבים שונים.

מבני הציבור, הספריות והמוזיאונים שהפכו למידטקים, מכניסים את הקהל דרך חנות, קפטריה, מסעדה ואטרקציות נוספות (מדיאטק בסנדאי לטויו איטו).

בסמוך למלון ונציה בלאס-וגאס קמו 2 מוזיאונים בתכנונו של רם קולהאס ובעיצוב פרנק גרי. הגדול שבהם הוא "קופסא המציגה תערוכות אופנועים", והקטן – שנסגר בינתיים – מציג אמנות אימפרסיוניסטית.

סמיכותו של קזינו למוזיאון מסמלת את עוצמת השינויים שמוזיאונים עברו בתקופה האחרונה.

המוזיאונים כמשל נעשו אובססיביים לתערוכות שוברות קופה והזמנת "אדריכלי על" בינלאומיים הפכה זה מכבר לחזון נפרץ.

למרות הכל מבקרים פוחתים וכמות המוזיאונים, הספריות והמדיאטקים הנבנים – גדלה. ההוצאות וההשקעות באחזקת מבנים מודרניים מוכפלות, וההכנסות – ביחס הפוך.

 

נושא הבטחון הופך בהדרגה להיות גורם תכנוני חשוב, עם השלכות אדריכליות קריטיות. כניסה צרה אחת מלווה בצואר-ונטורי, ובדיקות תיקים בכניסה למבנה ציבורי – מצמצמים את המשמעות המיוחדת של בנין ציבורי הפתוח לכל.

 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כיוונים ופתרונות

 

מבני ציבור "נולדו" לעצמאות. מוזיאון במגרש, בי"ס במשנהו, היכל תרבות בנפרד, והכל מתוקצב מקופה ציבורית.

צוק העתים מכתיב מהלך של עירוב שימושים, שילוב פעילויות, יצירת מרכזים משותפים, יעול והגדלת משך שימוש, שיתוף בארגון, ניהול ובכח אדם.

 

משמעותם של אלה זרה לאופי הפרטני המוגדר של מבני הציבור המקובלים ומובילה את האדריכלים לפתרונות קרובים לאלה של שנות ה-60 – המגה-סטרוקטורה,פלג-אין (קורוקבה – טוקיו – תמונה מס' 8),  בנין מהלך (ואן שוטן – תמונה מס' 9).

ספירות ענקיות, בתוכן תהיינה ערים שלימות, חללים שסוגרים עולם ומלואו, מערכת חיים שלימה באוויר צח ונקי. ערים סטליטיות הובילו מהלכים אלו דוגמת מילטון-קינס, קמברנו, רונקורן באנגליה, או מרן-לה-וולה, איברי סט.קוונטין, אברי ואחרות סטליטיות לפריז.

 

התרשמותי בביקורי במקומות אלה, היתה מריבוי הנסיונות שנעשו בערים השונות, ומידת שילוב פונקציות ציבוריות בהרכבים מסחריים ועסקיים. הרצון להחיות מרכז בכל שעות היממה, הצורך להשתמש באמצעים רב-תכליתיים, והיכולת הכלכלית המשתנה מובילים לנסיונות רבים ולחיפושי דרך מתמשכים.

פתרונות מעניינים יותר מתרחשים בארצות בהן תשומת לב רבה מוקדשת לתכנון ולמתכננים, לעיצוב ולמעצבים.

 

ביקורי האחרונים בפינלנד, ובנפרד בהולנד ובאוסטריה, בהתמקד במוסדות ציבור, הראו תחילתו של תהליך.

בית-ספר בוינה בתכנונו של הנס הוליין, מעל אוטוסטרדה ובתוך מגדלי מגורים ומרכז עסקים – מוכיח הכל. (בי"ס בוינה – תמונה מס' 10)

 

הפיכתם של מתקני נמל באזורים שונים סביב הלסינקי לגלריות, משרדים ומכללות – חלקן פרטיות – מוכיח עד כמה ניתן להרחיק לכת בנסיונות שילוב ועירוב אלו.

(הלסינקי, רוהולאטי – תמונה מס' 11)

                                                                                       

עירוב שימושים שונים במיתחם אחד מתאפשר תוך הכנה פרוגרמטית של עירוב, סימון אתרים מעורבים בתב"ע ובמיתאר, תקצוב והקצאה נפרדים ומשולבים, הקמת מינהלת משותפת, אפשרויות הקמה בשלבים בהתאמה לתקציב.

 

שילוב פעילויות במבנה אחד, מתאפשר תוך יצירת מוקדי פעילות, שילוב שירותים, אינטגרציה בין שירותים, יצירת אינטראקציה בין שירותי המשתמשים, הארכת משך ויעילות שימושים, מניעת עומס וניצול חסר בהתאמה לצרכים.

מעבר ציבורי דרך ובתוך בנין ציבורי מהווה אינטראקציה מעניינת שנוסתה במספר מקומות בעולם (שטוטגרט, סטירלינג – תמונה מס' 12,  סיאטל-פרנק גרי – תמונה מס' 13)

 

 

 

 

 

הסבתו של מבנה הציבור לכיוון היזמי מביאה לשילוב פונקציות ציבוריות במתחם אחד או עירוב פונקציות ציבוריות עם מסחריות ואחרות.

 

לוצרן: מרכז קונגרסים וקונצרטים לז'אן נובל – גלריה לאמנות, מסעדות, חנויות,

         קונגרסים, קונצרטים ועוד. Canopy וחדירת רצועות מי הים פנימה.

          (לוצרן, נובל -תמונה מס' 14)

 

טוקיו: מרכז קונגרסים לוינולי. קומות מסחריות, מרכז תערוכות ותצוגה, רחוב עירוני ראשי

         בתוך מבנה.

 

פרוייקט עדן לגרמשאו: גן בוטני שהפך להיות אטרקציה תיירותית ומועסקים בו וסביבו

                                 כ-1000 איש.  (תמונה מס' 15)

 

פוטורוסקופ – פואטייה: בדרום צרפת מבנים בצורות פוטוריסטיות. במקום שכוח-אל

                                נבנתה קריה עתידנית ובה מבנים בצורות פוטוריסטיות

                                המשמשים אולמות הקרנה בשיטות חדשניות. זו אחת הדוגמאות

                                לשימוש במבני ציבור כמנוף.

                                ליד נבנו אוניברסיטה, קרית מדע ובתי מלון, במקביל לזרימה

                                גבוהה של תיירות ב"תסמונת בילבאו". 

 

בריטיש מוזיאום לפוסטר: קירוי והכנסת "מרכיבים תומכים" מסחר, מסעדות, ועוד –

                                בדומה ללובר לפאי.  

 

מוזיאון אגם בראשון לציון (תמונות מס' 16, 17)

מבנה המוזיאון מלווה את המוטיבים הקשורים ביצירותיו של יעקב אגם.

יצירתו של יעקב אגם מציגה את עקרון המציאות כהתהוות מתמדת, והמבקר במוזיאון אמור להשתתף בחוויות ההתחדשות והיצירה המתמשכת.  הביקור במוזיאון מבוסס על תנועה. התנועה בתוך המבנה נעשית במסלולים מוכתבים, בין החללים, בתוכם, לאורך רמפות, ובתוך אולמי התצוגה.

החויה נוצרת בתנועה לאורך היצירות, ביניהן ובתוכן. כך מתקבלים צורות, צבעים ומימדים נוספים, ונוצר תחביר המתחדש תוך תנועה.

להשלמת החויה מתוכנן באחד האולמות הראשיים מרכז חויה המתשמש בכותלי התצוגה וברמפות המטפסות סביבו – למופעים סימולטניים. קהל הצופים במרכז, וסביבו מערכת בימות היקפית.

אדריכלות המבנה עוקבת אחר המוטיבים, והמבנה משורטט כקן דינמי משופע הצומח מהקרקע, ומלווה את אגפי הבנין המוטים.

המבנה מסתיים לכל אורכו בשני גגות משופעים, החורגים מהיקף המבנה ומדגישים בעוצמה את יחסי אור וצל, וכך נוצרת בשעות היום השתנות מתמדת של החזיתות.

 

 

 

 

 

הסבר מעניין למימד הרביעי מצאתי בביקורי בצ'יבה טוקיו במוזיאון Mesci לווטאנבי.

 

זמן וחלל

בעוד אנו יכולים לראות תנועה בחלל, איננו יכולים לראות תנועה בזמן.

אלברט איינשטיין הראשון שגילה כי עצמים יכולים לנוע גם בחלל-זמן מאוחד.

נקודה A בתרשים מייצגת נקודת זמן במקום מוגדר, ומכיוון שהגוף נע במהירות פחותה ממהירות האור – הוא חייב לנוע במסלול מנק' זמן בעבר אל נק' זמן עתידית (שעון החול בתרשים). אך מכיון שנקודה B אינה שותפה ונמצאת מחוץ לקונוס העבר או העתיד של A – היא אינה מושפעת ממנה ולכן לא ניתן לעמוד על יחס בין הזמנים בשתי הנקודות.

 

תפישת המימד הרביעי

האור המשוגר מנקודה A יוצא משטח קוני. מכיון שעצמים איטיים ממהירות האור הם נשארים בתוך הקונוס. מאידך, נקודה B תוכל להיות בתוך הקונוסים מבחינת הגדרתה במרחב, אך אין לכך שום משמעות שכן מקום זה אינו מקום המשלב זמן ומרחב. לנקודה B עצמה יש זמן-מרחב משלה ואין לראות בו קשור או מושפע מזמן-מרחב של נקודה A, ולמרות שהמקומות חופפים (B חותכת במסלולה את הקונוס) הזמנים אינם מושפעים ואין קשר גומלין במרחב.

 

לונדון – ספריית פקהאם (תמונה מס' 18)

ספריה קטנה ומיוחדת בתכנונם של אלסופ' וסטורמר. בשכונה שכוחת-אל וקשת יום בדרום העיר, נתבקשו האדריכלים לייצר ספריה אטרקטיבית לילדים מתחת לגיל 10, שמא לא ייכנסו אח"כ לספריה.

שקיפותו של המבנה, לשיתוף פנים וחוץ, חללי פנים מיוחדים, שימוש חזק בתאורת פנים-חוץ (מגדלור) בלילה בצבעי קלידוסקופ.  האדריכל יצר הזמנה ויזואלית בתלייתה של הספריה, ובלשון תפוז מציצה מעל גבה. הדגשת החזית השישית ל"עטיפה", הגדלת שטח פנים.

 

לעומת קשת נרחבת של נסיונות רבים של עירוב שימושים, מסומנת תופעה של חיבור לא מבוקר ששיאו מודגם בטוקיו.

 

המחקר Tokyo As Made, שפורסם כספר מעניין על הכאוס האורבני בטוקיו, מלמד עד אנה מגיעה סמיכות שולחנית זו שבשילוב פונקציות תומכות לציבוריות, וכל המבקר בעיר זו מזהה תופעה ייחודית זו במלוא חריפותה. (תמונות Tokyo As Made – תמונות 19, 20)

מספר עצום של מבנים חסרי-שם בני כלאיים בטוקיו יכולים להחשב כדבר הגרוע ביותר בעודפי ארכיטקטורה, אך גם כתגובה למצבים בעירוניות אנושית.

בשונה מערים אירופיות, כל המבנים בטוקיו נבנו ב 30-40 השנים האחרונות. זה גרם לצורות וקומפוזיציות, שלא היו מועלות על הדעת בעיר אירופאית מסורתית. דרכים ומסילות מעל מבנים, ומגרשי גולף מרושתים מעל אזורי ובנייני מגורים קטנים.

מגרש אימונים בגג "מבנה" סופרמרקט, ועוד.

 

 

 

כיצד יכולה טוקיו לתת לאדריכלות פרועה לפרוח? איך יפן מייצרת מערכת אורבנית

כה שונה מאירופה, אף שמשתמשת באותן טכנולוגיות ?

המבנים הנדסיים ובני כלאיים: מיכלים, כבישים ומבני הנדסה אזרחית.  המבנים ודאי אינם תגובה לתרבות כלשהי. הם סימביוטיים, ואף אחת מהפונקציות לא חיה לבד. מבנים אלה הם אנטי-אסתטיים, אנטי  היסטוריים, אנטי תכנונייים, ואנטי כל קלסיפיקציה.

הנמשל לענייננו ברור. גודל יתרון עירוב בשימושים כגודל החסרון הנלווה.

 

 

 

 

 

חלומות ומשאלות (סטיבן הול ודניאל ליבסקינד)

 

הכרה גוברת בערכה המוסף של הארכיטקטורה, שביטויה נתעצם ב"תסמונת בילבאו", מגבירה את התקוה לעתיד נכון יותר.

פרוייקטים רבים, גם אלה שבתכנון אדריכלים בינלאומיים, הובילו להפניית הזרקורים, ולחשיפה באמצעי-מדיה רחבים וארוכים יותר, שאת השלכותיהן נחוש בעתיד.

 

אחת הדוגמאות המעניינות בשנים האחרונות היתה בבריטניה, לקראת המילניום, בה מבני הציבור ניזונו מזריקות עידוד ממשלתיות בסיוע הלוטו שחיזקו באופן נקודתי וזמני את הכיוון של הפיתוח האדריכלי.

בפרויקטים אלה כלולים מוזיאון המלחמה במנצ'סטר לליבסקינד, גלגל המילניום בלונדון פארק עדן לגרימשאו, הדום לרוג'רס, ועוד.

פעולות העשרה אלו מקבילות ליזמויות פרטיות המפעילות מבני ציבור באמצעי שילוב פעילויות ועירוב שימושים, באמצעי "השתלה" לתוך מרכזי תחבורה, מסחר או "פלטפורמות" דומות.

 

פסע קטן זה פתח ופיתח אפשרויות מכיוונים בלתי צפויים.  זכות הקיום מותנית מעתה

ביכולת יצירה, פיתוח כיוונים וחיפושי דרך, מילוי תוכן ונשמה.

היוצרים המובילים בתחומים אלו לא מחפשים גאוגרפיה בארכיטקטורה. לא המקום והקואורדינטות בלבד קובעים את אופיו. החדרת הנשמה לאופיו של בנין היא ממטרותיו של דיון זה, בדרך של הצגת יוצרים ויצירות, אדריכלים ובניינים, דומם וחי.

 

פן נוסף בחיבור בין מבנה הציבור לנשא כלכלי.  פלטפורמה המקצה לו את חופש הפעולה והפעילות, אך מגישה לו גם את האזיקים. תלות זו בצינור הנשימה מביאה לשילובם של מבני הציבור בתוך/מעל/ליד מכונות כסף לצורותיהן השונות: בטוקיו מונחות קומות שונות זו על גבי זו – חניון אוטובוסים, בנק, מכוני כושר וליווי, דירות ומקדש.

 

אדריכלות המאפשרת חידוש וחיזוק מעמדו של מבנה הציבור, באופן המקצה בלעדיות לא משוכפלת, היא המזמנת גם את המשך קיומו.

 

ניתוח והבנת יצירות אדריכליות ודומיהן, מאפשר לנו לפרש את המעגל הבא של היצירות בתחום מוסדות הציבור. אדריכלים מייצגים  קוטבי קשת סגנונית: סטיבן הול, דניאל ליבסקינד.

 

סטיבן הול:

אור הוא המדיום הנבחר של סטיבן הול. הוא אמצעי להבנת הארכיטקטורה.

בכנסיית סט. אינגנציוס בסיאטל, בהט-אאוסטן באמסטרדם ובקיאזמה בהלסינקי – התייחסות לאור ולמרכיביו. "התנסות פנומנולוגית של החלל", שינוי האופן בו הצופה חש ארכיטקטורה.

 

 

 

 

סט. איגנציוס - קאפלה באוניברסיטת וושינגטון, מהווה אחת מגולות הכותרת של כיוון אדריכלי מיוחד זה. "שבעת בקבוקי האור בקופסת אבן"  הנוסכים את צבעם לאלומה משותפת, מעידים על כח עיצובי המייצר שפה אחרת, ובאותה נשימה מבקש לייצר דרך להבנת אדריכלות באמצעות האור והצבע. ביקורי במקום במיסת יום א', בצעידת כומר- אשה עם צלב עץ – נתן משמעות למלים "תוכן, צבע ונשמה". (תמונה מס' 21)

 

סטיבן הול מכניס לתחום זה את המימד הנוסף, האישי, אותו מימד שחסר בדורות המשחזרים, משכפלים, משעבדים את המבנה לאל הכסף.

כליו של סטיבן הול הם מברשת וצבעי-מים. הסקיצות הנוצרות באלבומו/פנקסו מפיחות פן-חיים אחר למבנים נשואי דיוננו זה.

 

תוספת אגף למבנה משרדים של חברת הט-אאוסטן מביא את מכחולו של הול לבדיקת השפעת אור משתנה על המתבונן. דרך מעניינת לשימוש בריכוזי אור משתנים בעוצמות ובפרקי יום שונים, תוך שימוש ברשתות וברקעים צבעוניים בהרכבים מיוחדים.

(הט אאוסטן – תמונה מס' 22)

 

בביקורי השונים בעבודותיו של סטיבן הול באמסטרדם, סיאטל, מאקוהרי בטוקיו וקיאזמה בהלסינקי, עמדתי על הקשר המיוחד המשותף לסגנונו ולעבודותיו.

בתעלת סינגל באמסטרדם הוסיף הול אגף למבנה קיים, של חב' הט אאוסטן.

סטיבן הול השתמש בנוסחאות מתמטיות כמו "ספוג מנגר", לה תוצאה פרדוקסלית של הגדלת השטח עם צמצום המבנה.

 

הול, כמו ליבסקינד, משתמש בדרכים מתמטיות ואמנותיות (ספוג מנגר, מורטון פלדמן) המאפשרות דרך חשיבה לתחושה באמצעות אדריכלות.

השימוש באור באדריכלות לא חדש, אבל הטיפול במעברים ובעוצמה בקונטרסט ובטון – מאפשר מובן של מיסתורין, ושימוש בצבע משלים את הפעולה.

 

בלילה, המערכת החיצונית מאירה את כל המעטפת. בפנים, המשטחים הצבועים והמחוררים חופים על חלק מהחלונות ומפזרים אור חיצוני ורך וחסר גבולות ברורים של חלון. כתוצאה נוצרת חשיפה של צבע פנים לחוץ, וחוץ לפנים.  התנועה מחוץ למבנה מעלימה או חושפת את המבט על פי זוית הראיה של הצופה, מפגישה את המשטח עם הנפחי. פתחי האור לכיוון הנהר הסמוך, שוני בשעות התאורה ובעוצמתה – הפכו את הפנים למושתת-חוץ. תזוזת "כתמי אור" על הקירות מהתקרה מוכיחה יותר מכל את התופעה.

 

סטיבן הול משתמש בשפה שפיתח הקומפוזיטור מורטון פלדמן, ובה הגדרות פרמטרים שבהם מקריות קובעת את המוצר המוסיקלי.

אחד הפרוייקטים המעניינים שלו בתחום בנין ערים הוא בסין, נאנינג.

 עיר ירוקה, מארג מגורים סביב ריאות ירוקות, מוסדות ציבור מרוכזים ב"הרים" מלאכותיים, בתי-ספר בקומות משולבות בפונקציות שונות – "הר הידע", "הר השער", הר התרבות" ו-4 "הרים" נוספים. שילוב בולט במיוחד של הרכיבים המסחריים בציבוריים.

 

 

דניאל ליבסקינד

בהתייחסות רציונלית פרדוקסלית מצמצם אדריכלות וחלל למינימום כדי להדגיש ביטוי מקסימלי.  פרוייקטים של ליבסקינד בנויים סביב חללים סגורים שאין אליהם כניסה. עבודות כמו עיר קצה, יש בהם משום מוטיב אמירה ביקורתית על הסדר הגרמני הטוב.

המוזיאון היהודי: היעדרות דרך פרדוקסלית להדגיש נוכחות אדריכלית.

הדוגמא הבולטת ביותר היא המוזיאון היהודי בברלין, בו התמודד התכנון עם משמעות תופעת הריק, החידלון, האין, תוך שימוש במלים ובסמלים כמו "רחוב ללא מוצא" של וולטר בנימין, או השתיקה באופרה "משה ואהרן" של שיינברג ועוד.

ליבסקינד הושפע מאימג'ים ונראטיבים שונים, והכניס לפרויקט עניינים שהעסיקו אותו בעבר ומסכם "בריקנות זו הדברים נטולי השם הופכים לנצחיים מכיון שדברים מוגדרים נותרים חסרי הבעה".

ליבסקינד משתמש בשפה המחדירה תכנים בכלים ארכיטקטוניים כמו "פרדוקס של אי רציונליות".

המוזיאון היהודי בברלין התבסס על 4 רכיבים:

- חקר תולדות ושמות היהודים שהוגלו מברלין ומתיחת קוים (אלכסוניים) ביניהם. בספר הזכרון מופיעים תאריכים, שמות וכתובות של יהודים, תאריכי הגליה והמתה.

- מערכת רוחנית יהודית של קשרים אנושיים, כשאמנים ואנשי רוח ומדע משמשים כחולית-קישור לתרבות הגרמנית, וקואורדינטות מגוריהם שחוברו אף הן לקווים מסמלות את תרומתם התרבותית.

- קטע השתיקה באופרה "משה ואהרן" לארנולד שינברג – אופרה שלא הושלמה, מציגה את אהרן המוכן והמתנדב ומנגד משה המופנם המציג חוסר יכולתו להביע רעיונות נשגבים מבינת האדם. בסוף המערכה, בהעדר מוסיקה, מוצא ליבסקינד על התווים את המילה "לפעול".

ניגודים אלה מתורגמים לשפת ארכיטקטורה: העקרות של משה וחוסר יכולתו להעביר רעיון גדול ממנו (שכינה/שואה) ע"י צלם כלשהו.

ליבסקינד מכנה את פרויקט המוזיאון "בין הקוים", 2 זרמי חשיבה, ארגון ויחסים.

הקו האחד הישר המחולק והמרוסק, והשנה עקלתוני מתארך לאין-סוף. קיים דיאלוג בין שני הקוים, אך שניהם מתפצלים לשתי יחידות נפרדות. בתווך נוצרים ואקומים וחללי הריק המקוטעים המגדירים את ההעדר, את המבנה.

ליבסקינד משכפל מוטיבים מהמוזיאון היהודי גם במוזיאונים הבאים, ו"שריטות" חלושות הופכות במוזיאון המלחמה במנצ'סטר לרצועות ניאון נמשכות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קוו ואדיס ?

 

קיימת קבוצה אחרונה הנסמכת עדיין על שולחנו של התקציב הציבורי. אך גם עליה חלים כללי הישרדות. נסיונות התאמתה לאמצעי הקיום החדשים שאולים לעתים מהקבוצות שכבר חצו את הקו, למגזר הפרטי.

 

קשה להשיב את כבודו האבוד של מבנה הציבור ההולך ונגזל עם פרוץ עידן ההפרטה הכלכלית, בו כל שימוש נמדד בכסף, והתקצוב המוקצה למבני הציבור לסוגיהם פוחת והולך.

ומה הלאה? מה צופן לנו העתיד? האם נראה בתי-ספר ומוזיאונים מעל מרכז מסחרי או לידו? האם התקציב המיועד לבניה ציבורית יצומצם יותר או שיועבר כולו למימון פרטי?

 

הדור שלנו, ברגעים ובפרפורים האחרונים לפני האדריכלות הוירטואלית (Nox – תמונה מס' 23) מתחיל להתנסות בשימוש באדריכלות של משמעות, היינו שימוש במשמעויות ובתכנים אותם קשה להביע באמצעים המקובלים.

במקביל, גישות אחרות הקשורות בעיצוב חופשי וחסר כיוון, או התרסה נגד כוח המשיכה, וקריאת תיגר לשימוש בקו ובזווית ישרה.

תהליך פיתוח גישות תכנון חדשות מביא בעקבותיו תרגום אדריכלי לצורות והרכבים.

במקביל, מתפתחות גישות אדריכליות וסגנונות עיצובים המשפיעים אלו על אלו.

המבנה האדריכלי נובע מההקשרים (סביבה, אמצעים), מחיבור צורה למשמעות ומתחביר פרוגרמטי.

תהליך התכנון מהווה מנוף לחשיבה יצירתית, מפרוגרמה לארכיטקטורה, פיתוח היבט תכנוני תוך יצירת צורות חדשות.

 

שני פרוייקטים כדוגמא לשינויים מאפיינים לתהליך זה הם מוזיאון המלחמה במנצ'סטר לליבסקינד, ומדיאטק בסנדאי לטויו איטו.

הפירוק הארכיטקטוני שהוא חלק משפתו של ליבסקינד, מתממש גם בהעברת המסר המוזיאלי וחווית ההעברה.  פירוק מצגת המופעים סימולטנית על תקרה, קירות ורצפה, בתנועה, בקול ובצבע, מתחבר מחדש בצפיה והאזנה.  ביקורי במקום גילו כל פעם נדבכים חדשים, ונראה כי גם זו משימתו של מבנה ציבור. (מנצ'סטר – תמונה מס' 24)

המדיאטק בסנדאי לטויו איטו ביקש לאחד רכיבים קהילתיים תרבותיים סיעודיים ומסחריים. רעיון אקווריום הזכוכית ושרכים משתרגים משמש כתחביר פונקציונלי של רכיבים שונים באמצעות פתחים נמשכים בין הקומות. (סנדאי – מדיאטק – תמונה מס' 25) חללים פתוחים נתמכים בעמודי פלדה קלילים ומרחפים כשורשי מים או שרכים באקווריום. ארבעה אשכולות עמודים קונסטרוקטיביים, ותשעה אשכולות עמודים לבארות-אור. שש קומות מפולשות שקופות.

על אף "קופסיותו" של המבנה הנובעת מגריד בנוי סביבתי קבוע, התנועה בתוך המבנה משתרגת. מבטים מהמבנה החוצה בקומותיו השונות הם חוויה מיוחדת שאינה נזקקת

לאמצעים נוספים.  השתקפותו בלילה על רקע מבנים אטומים בסביבה, בולטת בעיקר בשל הקשר הקומתי המיוחד למבנה זה.  (תמונה מס' 26)

 

 

 

 

המדיאטק הוקם במגמה לספק חידושים תרבותיים וחברתיים. ספריה, מוזיאון, חנות, מרכז אינפורמציה לילדים מוגבלים, מרכזיה פדגוגית לילדים, מסעדה וכיכר עירונית בתוך בנין. מדהים בעיצובו, מרשים בתפיסתו.  חווית ביקור מיוחדת במינה ביום, ובמיוחד בלילה.

"בארות אור" משמשות כפתחי אור רפלקטיבי מגג המבנה כלפי מטה, וכמוביל אנכי לצנרות שונות, קונסטרוקציה, מדרגות ומעליות.

חלוקת החלל הפנימי בהשראת פיאנו ורוג'רס, מנוטרלת מ"אחיזה" בקונסטרוקציה.

 

יקב בן 900 שנה, מוזיאון לואיזיום בעיירה לנגנלואיס באוסטריה, מתחת לכרם מניב, הפך לאחרונה למרכז מבקרים מעל הקרקע, בתכנונו של סטיבן הול. (לנגנלואיס)

מבנה שנחנך לאחרונה ימים לפני ביקורי בו, מוכיח עצמת שילוב מרכיבים חזותיים ושימוש בכל חמשת החושים להרכבת חוויה ותופעה מיוחדים אלו.

 

משחקי הצורות והחומרים בידיו של אריך ון-אגראאט, בוגר מקאנו, הופכים מבני ציבור למרכזים מורכבים הכוללים נשאים כלכליים ומסחריים. בנק ING נבנה ע"י ואן שוטן – מבנה מהלך, אולי כהמשך ליצירתו של רון הרון. כך גם מרכז מבקרים בארנהם ליד נמל התעופה סכיפהול (ון אגראאט) ובו טיפוסי חומרים וסגנונות בניה אדריכליים שלובים באלמנטים מסחריים.

באוניברסיטת אוטרכט, בסמוך לאדוקטוריום של רם קולהאס, תוכנן מבנה משולב מבנין הכולל רכיבים מסחריים ופדגוגיים.  המבנה – פקולטה לכלכלה וניהול – מפורק לגושי כיתות, אולמי הרצאות, מסעדות, חנויות ושירותים כלל-אוניברסיטאיים.

בגישה דומה, ובחומרי בניה דומים, תכנן אריך ון-אגראאט, לאחר פרישתו ממקאנו, את מבנה עיריית אלפן ריאן בסמוך לסכיפהול. בנין זה כולל, בנוסף לבית העיריה, רכיבים מסחריים, סניף דואר, משטרה, משרדים, קהילה ותרבות, ואגף אולמות לאירועים רב-תכליתיים.  בביקורי בו נתקיימה תערוכת תחרויות אדריכליות בינלאומיות.

 

פתרון מעניין במיוחד במובן הצורני, נעשה בעיר גראז בדרום אוסטריה. מבנה חלזוני, מוזיאון לאמנות מודרנית, של פיטר קוק, בפינת רחוב ונהר, מחובר למבנה קיים שהפך למוזיאון צילום – יצר חיבור מורכב של פונקציות מסחריות וציבוריות. (מוזיאון בגראז – תמונה מס' 27).

מולו ובתוך הנהר יצר ויטו אקונסי (ידידו ושותפו של סטיבן הול) מרקם מתכתי מרחבי תלוי מעל המים, מחובר לשתי הגדות בגשרים תלויים. (קפה בנהר מור – תמונה מס' 28)

 

תוספת אגף לפקולטה למשפטים בבר-אילן נבנית כשער כניסה לקמפוס, במוטיב "שקלא וטריא", מילים הלקוחות מעולם הדין (בר-אילן – תמונה מס' 29)

 

גישות חדשניות אלו בתכנון מביאות אותנו האדריכלים למצב חדש בו נאלץ למצוא ולשכנע גופים ולקוחות בעלי שאר רוח וקומה, שיהיו מסוגלים להתמודד עם רעיונות המתאימים לדור אליו אנו מכינים את בניינינו ואת בנינו הבאים.