כאשר המגבלות הופכות להשראה - ראיון עם דוד נופר

השולחן במשרד של האדריכל דוד נופר שתכנן את מרכז רון ורדי ועוד מבני ציבור רבים בארץ, נראה בדיוק כפי שדמיינתי לעצמי ששולחן של אדריכלים צריך להיראות - גיליונות על גבי גיליונות של שרטוטים ידניים, כן ממש כמו פעם, היו מפוזרים על השולחן - ולפי דעתי אין מראה יפה יותר מזה למשרדו של אדריכל.

כאשר המגבלות הופכות להשראה - ראיון עם דוד נופר

השולחן במשרד של האדריכל דוד נופר שתכנן את מרכז רון ורדי ועוד מבני ציבור רבים בארץ, נראה בדיוק כפי שדמיינתי לעצמי ששולחן של אדריכלים צריך להיראות - גיליונות על גבי גיליונות של שרטוטים ידניים, כן ממש כמו פעם, היו מפוזרים על השולחן - ולפי דעתי אין מראה יפה יותר מזה למשרדו של אדריכל.

כמה שנים אתה עוסק במקצוע?

מהמאה הקודמת. בערך מעל 20.

איך הייתה ההתחלה?

מעניינת מאוד. מיד כשהתחלתי בלימודי אדריכלות גליתי שמדובר בעולם עשיר ומרתק ששואב אותך פנימה. אפשר בהחלט לומר שהעולם הזה לוקח את מירב העניין. הוא עוטף אותך,והוא אף פעם לא נגמר. במובן מסוים מדובר בעולם מאוד עשיר לפחות מהבחינה התיאורטית, אבל מדובר גם בעולם הכובל אותך.

האם אתה מתכוון לכך שהלקוחות כובלים את ההשראה והיצירתיות?

לא. אני חושב שזה תלוי באופיו של האדריכל ובדרך בה הוא בוחר ללכת. אנחנו למשל עוסקים במובן הרחב של המילה במבני ציבור. במהלך השנים נטשנו את המגורים ואת המבנים המסחריים, מידרנו את עצמנו לתחום שהוא בפני עצמו עשיר מאין כמוהו.

זה תהליך שהתרחש באופן טבעי?

לא זו הייתה המדיניות שלי.

האם באמצעות הבידול הזה, רציתם ליצור נישה שתבדיל אתכם ממשרדי אדריכלים אחרים?

לא, אני הבנתי שתחום זה הנו בין המקומות היחידים בהם אוכל להיות חופשי ביצירה שלי, לא להיות כפוף למגבלות כמו התקציב או דרישות של הקבלן. למרות שגם בתחום זה קיימות מגבלות וגם מבני הציבור מושפעים מהתקציב ומהקבלן. אבל עדיין יש מרחב פעולה מאוד גדול ואפשר ל"המציא" כיד הדמיון. אם אנחנו עוסקים במוזיאון, בקונסרבטוריום, במכללה ובכל המשפחה המורחבת הזו. כאשר אני מקבל הזמנה - אני יכול לעתים לקחת אותה לכל מקום שאני חפץ.

אפשר להתפרע?

הרבה יותר, גם בהליכי החשיבה, גם בתכנון וכמובן שגם בתוצאות. הרעיון במבנים ציבוריים, עוד לפני היציקה הגיאוגרפית, מקבל את כובד המשקל המגיע לו.

ומאיפה מגיעה ההשראה לרעיון?

אני שוחה כל בוקר השכם בים, חצי שעה - ואני נמצא אי-שם.

גם בקיץ ובגם בחורף?

תמיד. קבוע. אני בשעה הזו "עובד במים", זה המקום שבו אין לי גבולות. בדרך כלל בפרויקט קיימות מגבלות: הנתונים של המגרש, תנאי השטח, דרישות התקציב. כול אלו הן בעיות שצריך לתרגם לתוצאות ואילו בבניה  הציבורית אני מתרגם את הרצונות לתוצאות וזה הבדל דק, אבל משמעותי מאוד.

לפי כמות השרטוטים הגדולה שאני רואה על השולחן שלך, אני יכולה להסיק שזה כלי העבודה העיקרי שלך?

אני חושב על רעיונות, וזה תהליך המלווה אותי לכול מקום, אפילו לים. אני נוהג בדרך כלל לשרטט סקיצות ידניות ויש לי גם פנקסים קטנים שנמצאים תמיד איתי. רעיון טוב יכול ליפול עליי גם בטיסה, או בנסיעה ארוכה. לאחר מכן אני מעביר את הסקיצות והשרטוטים לצוות המקצועי והרענן.

ומה בנוגע לעבודת הצוות, האם יש הרבה ויכוחים?

כמובן שיש ויכוחים ואצלנו "לא בעל המאה הוא בעל הדעה", אני משתדל להקשיב ולהיות פתוח לרעיונות של אנשי הצוות.

אני מרגיש בר מזל שיצא לי לעסוק בחלק הנעים של המקצוע – מבניין עירייה, לבניין מכללה, לחשיבה על תכנון לתחרות ועוד ועוד...

זה היה החלום שלך מבנים ציבוריים?

לא, אני בכלל "בעל מלאכות הרבה" אני גם אדריכל נוף, למדתי תואר ראשון באוניברסיטה העברית, ותואר שני בפקולטה לארכיטקטורה. המקצוע אדריכלות נוף עוד לא היה קיים, הוא רק התגבש באותה תקופה, כך שהכיוון הכללי של הלימודים שלי היה אדריכלות נוף. תוך זמן קצר התחלתי לעסוק במקצוע הזה, לא חיפשתי אותו.

ומתי ידעתי שאתה רוצה ללמוד אדריכלות?

זו הייתה החלטה שהתקבלה בלילה אחד, כשהייתי במילואים בצנחנים, הייתה לנו צניחת לילה בעכו והלכנו כל הלילה עד לצפת, ובאותו בוקר ידעתי שאני אהיה אדריכל. כמובן שההחלטה הייתה מורכבת יותר, הרעיון התגלגל בראש זמן רב, אך ההחלטה נפלה שם.

כשניגשים לתכנון של מבנה ציבור, יש גישה שונה, האם אתה צריך לעשות עבודת הכנה שונה?

אין לזה כללים. ימים שאני עצמי משנה את התכנון שלי, כלומר יום אחד חשבתי שהמבנה צריך להיראות כך וביום השני המבנה נראה לי אחרת לגמרי. כול פרויקט עומד בפני עצמו וזה היפה ביצירה, היא נובעת ממעיין שיש לו, כמו בכול מעיין, לחצים שונים, אופי שונה ואפילו צבע שונה של המים. אני יכול לומר שהמבחן הוא מבחן התוצאה – ולפעמים התוצאה יכולה להיות שונה לחלוטין מעבודת המחקר שעשית ואו מהתכנון המקורי. אני מאמין שאין מדרגות קבועות שמובילות אחת אחרי השנייה לתוצאה ידועה מראש. זהו חלקו היפה של המקצוע.

ישנה קפיצה גדולה מאוד בין שלב איסוף החומר, לבין השלב שבו המחקר הופך ליצירה. בניגוד להיריון שהתוצאה ידועה מראש, כאן בתהליך היצירה יכולה להגיע הברקה, שהשורשים שלה אמנם נמצאים במחקר ובחריש שעשינו, אבל יכולה להיות שונה לחלוטין מהרעיון הבסיסי הראשוני.

ומכאן אנחנו מגיעים למרכז רון. היה מכרז לפרויקט?

הייתה תחרות סגורה. באותה תקופה היו לנו שני פרויקטים דומים; מוזיאון אגם ומרכז רון, שניהם התחילו פחות או יותר לפני שתיים עשרה שנים ושניהם נסתיימו לאחרונה כמעט יחד. מרכז רון אמור  היה להיבנות במתכונת מצומצמת יותר בבית ספר חביב, בית הספר העברי הראשון בארץ. מרכז רון היה קיים במרתפי בית הספר, והוא היה אמור לצאת לאור כמבנה חדש בתוך הקמפוס.

ומה קרה?

עברו כמה שנים וביום בהיר אחד, עם כניסתו של ראש העיר החדש דוב צור, הוחלט לקחת את המבנה ולמקם אותו ליד מוזיאון אגם. מאוחר יותר שונה שנית המקום כתוצאה מהחלטה זו ומסיבות נוספות שאפשר לנחש אותן, מרכז רון הועתק למיקומו הנוכחי בכניסה הדרומית לראשון לציון על אם הדרך.

זה אומר בעצם שהיית צריך לשנות את כול התוכניות שלך?

את הכול.

הקמת מבנה ציבורי היא תמיד תהליך כזה ארוך שלוקח המון זמן?

המון זו מילה מורכבת בחייו של אדריכל. זה לא קורה תמיד. למשל, הפרק האחרון של פרויקט רון היה מהיר ביותר. העירייה החליטה, הוצאנו את התוכניות לרישוי ותוך שנה מיום ההחלטה הבניין עומד על תילו.

אז גם הרעיון השתנה?

כן, ברגע שהמיקום שונה - הרעיון משתנה. הרעיון, כמו כול הרעיונות הטובים, הגיע מתוך לימוד שעבר תהליך בתת-הכרה. המיקום החדש של מרכז רון היה מבחינתי חופשי לחלוטין, כול ארבעת החזיתות היו פתוחות. לא היו לי מגבלות והמגרש היה טוב. ישבתי ושרבטתי רעיונות וחשבתי על קונגלומרט (גביש) בטבע עם קצוות פתוחים, משהו בכיוון של משחק "דוקים".

משחק שמאוד אהבתי כשהייתי קטנה...

אז תראי את התמונה של מרכז רון. ממש כמו ב"דוקים" נוצר מבנה שפורץ למרחב. הוא גם מזכיר מבנה של קריסטל שאין לו מגבלות. העובדה שלמבנה אין מגבלות מתאימה למרכז למחוננים ומצטיינים בגלל השאיפה לפרוץ גבולות ולהגיע רחוק.

המרכז הוא על שמו של רון ורדי ז"ל שנפל במלחמת לבנון. אביו, ידידה ורדי עזב את עיסוקיו ובנה את המרכז הזה לזכר הבן, יחד עם אשתו דרורה. המרכז משמש לילדים מחוננים בפיסיקה, לומדים בו בין 150 ילד ל: 200 בכול יום ס"ה 1,000 תלמידים. בהמשך ייבנה לידו מרכז למצוינים בתחום המדעים חמד"ע.

התכנון של מרכז מדעים חדש שיוקם בסמוך למרכז רון שהוא מבנה צבעוני, נבע מתוך התייחסות לשני גורמים. הנושא: מדע מול פיסיקה וצבעוניות מול הצבע הלבן. ואם אפשר לומר שהמדע הוא המקור של הפיסיקה ואם המקור של כול הצבעים הוא צבע לבן, התכנון החדש יראה את השבירה של הצבע הלבן לשבעת צבעי הקשת. המבנה הוא בעצם חלק פריזמתי שדרכו עוברים מעין קרני לייזר המתחילות כצבע לבן והופכות לצבעוניות, ונפגשות במבנה הצבעוני הסמוך.

אלמנט נוסף שאנחנו מכניסים בחזיתות המבנה החדש הוא אלמנט הנוסחאות המאפיין את עולם המדע. התרגום הזה של הצבעים ושל הנוסחאות הוא זה שהמבקר צריך לעשות משום שאנחנו חיים בעולם אינטראקטיבי.

מתי מרכז רון נפתח?

לפני חודש בערך.

מכיוון שאני תושבת אורנית ואתה בונה עכשיו את מרכז התרבות שם, בוא נדבר עליו לרגע?

הפרויקט באורנית התחיל מתוך חשיבה מורכבת, משום שהיו לו הרבה מגבלות: המגרש צמוד לגדר והוא נמצא ליד חטיבת הביניים - אפשר לומר שהמגרש חסום מכול הכיוונים. אז אמרתי נעשה כמעשה פסל – נכרסם את המבנה מבחוץ פנימה. הבניין לא מתפתח, הוא נכנס פנימה, הוא בנוי כבבושקה, קופסה בתוך קופסה, מכיוון שיש לו כמה פונקציות שמרכיבות אותו – הקופסה הרצינית ביותר היא התיאטרון. היא קבלה את הבועה שלה, היא לא בנויה בצורה מלבן, אלא כבועה. הספרייה עוטפת את הבועה הזו ומעליה ממוקם הקונסרבטוריום ולשם נדבקים עוד חלקים. בעצם אנחנו מקבלים משהו שלא יוצא החוצה בבת אחת אלא כאילו לובש מחלצות שונות ולכן לפעמים החלון הוא פתח ולפעמים הוא פשוט חלון וזו הסיבה שהגדלים של החלונות משתנים. היכל התרבות באורנית הוא רעיון שהוא תולדה של אתגר.

כמה שעות ביום אתה עובד?

השאלה היא למה קוראים עבודה. בשבילי זו לא עבודה. אבל אם את רוצה לדעת אני נמצא במשרד 12 שעות - למעשה אני עובד כול הזמן ויותר מזה, גם כשאני מתחיל את היום בים אני חושב על הפרויקטים, הרעיונות, הפתרונות.

לסיום הראיון, רציתי להוציא אותך רגע מהאידיליה, האם גם אתה חושב שיש זילות במעמד של האדריכל בארץ והאם זה כתוצאה מהשכר הנמוך שהאדריכלים מבקשים?

אין ספק שיש זילות במקצוע הנובע בין השאר גם מהסיבה שיש ביקוש לעבודה שהוא הרבה יותר גדול מההיצע, והמוסיקה הזו מפריעה במיוחד במקצוע הנחשב כגולת הכותרת של המצוינות והמצוינות לא תמיד נבחנת בו, והרבה גורמים מתחומים נושקים קובעים את התוצאה של המצוינות,

יש היום אדריכלות מצוינת ואדריכלים מצוינים. כמובן שאחוז המצוינים הוא נמוך, כמו בתחומים אחרים, אבל הסך הכול הוא שהרמה בארץ מאוד גבוהה ויש כאן המון אנשי מקצוע נהדרים.

אני באופן אישי מטייל בעולם כדי ללמוד על המקצוע ואני מנוי על מגזינים, ואני מרגיש שמדובר במקצוע עם מימדים רחבים מאוד, ושהסקרנות והרצון ללמוד מוסיפים למקצוע הרבה עושר. אני משתדל מאוד להחמיא לקולגות שלי ולתת ביקורות חיוביות. אני מאמין שתמיד צריך לחפש יצירות טובות וללמוד אותן. כיום לצערי מוצאים פרויקטים כאלו יותר בחו"ל מאשר בארץ וזה מחזיר אותי לנושא של זילות המקצוע כי בסופו של דבר כאן אנחנו מדינה של בננות שרוצה הכול מהר ובזול ואין תקציבים והדבר מאוד משפיע על המקצוע כולו. זה מתחיל בכמות הגדולה של האדריכלים וממשיך לתוך המציאות הישראלית, לבעיות תקציביות ולהתנהלות הכללית של הזמנת פרויקט. יש לנו אופי קשה ואפשר לראות את המאפיין אותנו בעיקר בנהיגה שלנו בכבישים.

עכשיו יש לי שאלה ממש קשה – מה היה הפרויקט הכי אהוב עלייך עד היום?

לא תקבלי תשובה.

אז איזה פרויקט היווה את האתגר הכי גדול מבחינתך?

אין פרויקט כזה, כי לכול פרויקט יש את האתגרים שלו, לאו דווקא בגלל קושיו האדריכלי, התקציב, הניהולי וכדומה אלא ישנם פרויקטים שנסיבות שונות מביאות לקשיים שיכולים להיות גדולים מאוד.  אבל למה כותרות ואתגרים?

העשייה הכוללנית, העיסוק המרחבי, השילוב הרב תחומי, והחיבור המורכב ביניהם – הוא המעניין והמסקרן, הוא המחדש והיוצר –  לצפות ולראות מהו דמותו של הפרוייקט הבא.

 

 

 

 

 

קרית חינוך באשדוד שהועתקה מרצועת עזה. לבטים

בבואה של מקום

-     האם ניתן לתכנן את הבבואה, להוביל את התכנון אל הבבואה במקום למקור, לאובייקט הפיזי?

-     האם זו איננה תמונת הבנין האמיתית אלא רישומו האחר, השונה, המתיימר או המתכחש?

       האם התוצאה "בורחת" מהכוונות, האם הבבואה איננה "אמיתית" אינה "משקפת", ואם כן מהי

       הבבואה או מי היא?

-     המפגש הבולט הראשון הזכור לי ביחסי בבואה ואובייקט היה – ביקורי בבנין שהקים פוסטר באיפסוויצ' מזרחה ללונדון. בנין עטוף זכוכית מעוגלת מוקף במבנים עתיקים במרכזה של עיר.

       בבואות המבנים הסובבים הודגשו על המבנה החדש וציירו אותו, עיצבו אותו ושכפלו אותו.

-     שרלוק הולמס וידידו וטסון מצאו את בבואת הרוצח בהרימם את עפעפיו של הנרצח – ממתינה

       ומוטבעת.

-     להכרה ולידיעה מצטרף הזכרון, ארסנל הצורות המובא והמתרגם את מה שנראה, למה שלפני,     או למה שצפוי.

-     שיקום או שימור הקיים -  הוו תמיד מקור לשאלות ווכחנות לגבולותיו. אבל מרביתו ועיקרו

       קיימים במקומם ובהרכבם, ומסתבך כאשר ניטלים ממנו הקונטקסט או סביבתו או כשהוא

       משתנה והופך לאחר.

בבואה של זכרון

-     כאשר הוזמנו לתכנן קמפוס קרית חינוך באשדוד, שהועתק קודם לכן מימית לנווה דקלים – עמדה בפנינו שאלה מהותית: איזו דמות תשמר מדרך החתחתים שעברו, וכמה נכון יהא להציע מבלי לשכפל, להעתיק, למחזר או לשחזר.

-     ושאלה נוספת עד כמה להחליש את עוצמת העצב מבלי לטשטשו, עד כמה למנוע תופעת
"נר זכרון" ?"הנצחה" או מושגים דומים.

-     חזקנו, בכלים פשוטים ובשמוש במראות ובשקיפויות את הרצון ל" הביא מן העבר" או
"מן האוב" באמצעים וירטואליים ובאמצעות הזכרון- את העיקרי, את המהותי.

-     להשגת כל זה קשרנו בבואות לרישומים מן העבר, למראות קיימית ולגופים המשקפים את המבנים הקיימים – לכדי עמעום מסויים – אך ברור דיו.

-     הצבנו קיר מראה שקוף בין המבנים העקריים באופן שישתקפו אך גם ישקפו באמצעות הדפסות ורישומים חלקיים, וברקע כהה של רישומים אחרים – מובאים כולם ל"בבואה מורכבת" הכוללת חלקים ורסיסים "מהנראה" ו"הבלתי נראה" כדי להדגיש את החיבור של העבר עם ההווה ועם הפנים לעתיד.

-     לסיכום, הצענו עיבוד מחדש של שפתו הארכיטקטונית של המבנה המוצע, במקום שכפול חזרתי של דימוי קיים במקום אחר.